העיניים רואות והלב ממאן להאמין. ממאן להאמין שלא נחזה במאור בפניך, ממאן להאמין שלא נשמע את קולך כאשר אתה מברך אותנו בברכותיך, ממאן להאמין שאתה שהיית לנו סמל לאיך אדם מבוגר בשנים חי באון וחיל בבריאות ובעוצמה נלקח מאיתנו בפתאומיות כזו. מי שמכיר את דמותך יודע איזו אבידה גדולה איבדנו היום, אדם משכמו ומעלה שכל מי שנפגש איתו מתרשם מאישיות נפלאה. בעל מסור לאשתך שתבל"א, הדובק בה באהבת אמת ושכפשט המילים: נפשך קשורה בנפשה. אב אוהב ומסור הדואג לילדיו, וסב גאה בכל נכדיו וניניו המרובים. אני זוכר שכל פעם שהיינו בארוע שבו כל המשפחה מתכנסת, את שפתיך ממלמלות תפילת הודאה לקב"ה על שזיכה אותך לראות את כולנו וברך אותך בכזו משפחה.
בס"ד כ"ז אדר ה`תשנ"ו יום שני לודג` - היום, התחלנו בשיבוש, התחלנו בביהכנ"ס היהודי היחיד שנותר בעיר. ביכנ"ס שנחשב קטן ופשוט ושכמותו היו כמה מאות (!) של בתי כנסת. אם ביכנ"ס כזה יפה נקרא "פשוט" אז בטח איך נראה ביהכנ"ס הגדול והמפואר של לודג`. אח"כ סיירנו במה שהיה הגטו, ובמה שהיה הגשר שחיבר בין 2 חלקי בגטו. עברנו וראינו את ארמונו של גביר עשיר בשם פוזננסקי, איזה עושר, דבר בלתי יתואר. ואז, הגענו לבית הקברות. חדר הספד ענק וחדר טהרה משוכלל. הקבר (שנראה כמו ארמון) של פוזננסקי, הקבר של הקדוש הרב` מנחם מייזליש. ובסוף זז אצלי סוף סוף משהו. ראיתי שדה בור ענקי בגודל בית הקברות של חולון- המתים שנפטרו בגטו בזמן המלחמה. בשלוש שנים מתו אנשים שמספיקים לאכלס בית קברות גדול כמו בית הקברות הגדול של המדינה! לא יכולתי להפסיק לצלם וצילמתי כמה תמונות כדי לנסות לקלוט את כל השטח.
גליתי שלי יקרה אם המכתב הזה יגיע אליך סימן שקרה לי משהו. היום בבוקר קיבלנו הודעה שהמבצע המתוכנן מאתמול יתבצע בעז"ה היום. אמרתי לך שהמבצע השתנה והוא לא מה שהיה צריך להיות – לא רציתי להדאיג אותך יקרה שלי. היה לי מאוד קשה לא לספר לך את האמת אבל העדפתי את זה מאשר תשתגעי מדאגה – "משנין מפני השלום" – גם השלום הנפשי של האדם אותו אתה אוהב יותר מכל עלי האדמות. אהובה שלי אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה כזו גדולה כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני ויקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה אותם במקום הכי כואב שיכול להיות ונהיה מוכנים לשלם את המחיר.
החטא השורפני ואוכלני מבפנים
המביא על נפשי מחשכים מאפילים
המנתקני מצור מחצבתי ממקור חיותי
מאלי מאבי שבשמים האוהבי.
המרחיקני מעצמותי ומכל אמיתת ישותי
הוא כואב, הוא בוער
הוא נורא ומפרד ומנתק ומבתק.
רוצה אני בסיומו רוצה אני בכליונו
ומבין שאין הדבר תלוי אלא בי.
ברצוני, בשכלי, בכוחי כל זאת
בעזרתו של בוראי.
משום שרוצה הוא בי למרות הריחוק
כי לא יחפוץ במות המת
כי אם בשובו מדרכו וחיה.
ואם אני לא אחפוץ במוות
כי אם בחיים, המלאים בקדושה
ובאור חי העולמים.
ולכן אשתמש
בתרופה היחידה בתורה
ובעזרתה אבוא ואזכה לתשובה.
והתשובה תטהרני תזכני ותזככני
ותביא מזור ומרפא לכאבי וחוליי.
ותרפאני ותחייני ותביא אור לחיי
ותפזר המחשכים ותעיף העננים
ותחברני חזרה אל חוף המבטחים
אל הכל יכול היכול אפילו
לסלוח לחוטאים בתנאי
שאליו ישובו באמת ובתמים.
כי מהי הגבורה אם לא לסלוח
ומה היא העוצמה אם לא לחון
ובמה מתבטאת גדולת הבורא
יותר מבמתן סליחתו לברואיו
אשר על רצונו עברו ולמרות זאת
אותם הוא מקבל בזרועותיו
ומחבקם ומאמצם היות והם בניו.
