גליתי יקרה, אם תקבלי את המכתב תדעי שקרה לי משהו . האהבה נגדעה רגע לפני שהבשילה לחתונה, כשהחבר נהרג במלחמה על הבית .
בחודשים האחרונים, כפועל יוצא של פעילות צה"ל, נוספו נשים צעירות רבות למעגל "האלמנות הלא נשואות". חברות של, נערות ונשים צעירות, אהובותיהם של בחורים צעירים שנהרגו במלחמות. אמנם אהובות, אבל משום שהן לא קשורות בקשרי דם או נישואים, הן אינן זוכות להכרה במסגרת החוק. קצין נפגעים לא יידע אותן על נפילת חברן, והן עלולות לשמוע את הבשורה המרה ברדיו; לא תמיד הן מוזמנות לשבת שבעה עם המשפחה; לא זוכות להכרת הממסד, בטח שלא לעזרה נפשית. מעמדן, עד לפני כמה שנים, היה משול לאוויר.
גלית מייזליק, בת 23, גדלה בפתחתקוה. היא היתה חניכה בבני עקיבא ועשתה שירות לאומי בפסגות, שם עבדה עם ילדים לקויי למידה ממשפחות הרוסות. היום היא לומדת שנה רביעית במכללת ירושלים "בית וגן" במגמת גרפיקה, הוראה ויהדות.
גד עזרא, החבר שלה, נהרג ב4 באפריל 2002, חודש לפני שחרורו משירות סדיר. הוא היה בן 23 במותו.
הוא גדל בבתים, למד בישיבת אדר"ת והיה חניך ומדריך בבני עקיבא. בנוסף, היה מתנדב בעמותת "קו לחיים". הוא למד שנתיים בישיבת אור עציון והתגייסלצה"ל לשירות מלא. הוא שירת כמש"ק סיור בפלוגה המסייעת של גדוד 51 שלגולני.
בזמן שהיה במוקטעה ברמאללה, שמע ירי על כוח של מחלקתו שנכנס לפניו למבנה. גד הסתער ועזר בחילוץ הפצועים. שם נהרג רומן שליפשטין. כשבא לזהות את רומן הנחה את אנשי חברה קדישא הנחיות שיבצעו במידה שייהרג.
ביום רביעי, שביעי של פסח, נכנס עם מחלקתו למחנה הפליטים בג`נין. כל הלילה שבין רביעי לחמישי נורתה אש כבדה על הבתים שבהם התמקם הכוח בפאתי המחנה. ביום חמישי, לקראת הצהריים, יצאו סגן אלירז פרץ וסגן נסים בןדוד מן הבית שבו שהו על מנת לאתר בית פחות מטווח להתמק ם בו. נסים נפגע ואלירז קרא לעזרה. מ"מ הסיור, גד וחייל נוסף יצאו לעזור בחילוץ הפצוע. אלירז ונסים היו במקום מוגן יחסית וגד היה צריך לעבור במקום חשוף על מנת לחבור אליהם. אלירז צעק אליו שלא להתקרב, אך גד התעלם ובא לעזרה, והמשיך לירות ולחפות על אלירז בזמן שזה קשר את נסים לאלונקה.
כשנסים היה קשור היטב, קרא אלירז לגד לעזור לו בסחיבת האלונקה. ברגע שהתחילו לזוז פגע מטח יריות בגד ובחובש שסחב איתם את האלונקה. גד נפל וקרא לעזרה, כדור בודד פגע בו בצוואר. הוא הספיק רק לומר "שמע ישראל".
גלית: "היינו שלושה חודשים חברים. אח שלו, שנשוי כבר עשר שנים, אמר שבחיים שלו הוא לא ראה קשר כזה. חודש לפני שנהרג הוא צלצל אלי ואמר בקול רציני שהוא רוצה לדבר איתי למקרה שיקרה משהו. הפסקתי אותו ואמרתי: `אני לא רוצה לשמוע אותך מדבר על נושאים כאלה. תזדקן איתי, ואל תעזוב אותי שנייה אחת לפני כן`.
"`גלית`, הוא חתך אותי שלא כהרגלו, `אני מרגיש שאם לא לספר לך ולדבר איתך על זה, אז לפחות שאכתוב לך, כדי שתדעי מה עובר עלי ומה אני רוצה ומבקש ממך`. הקול שלו היה שבור. `אני מוכרח`, הוא אמר.
"אחרי חודש הגיע המכתב :
"`גליתי יקרה שלי. אם המכתב הזה יגיע אלייך סימן שקרה לי משהו. היום בבוקר קיבלנו הודעה שהמבצע המתוכנן מאתמול יתבצע בעזה היום. אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מאשר להיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים מכה כזו גדולה כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני, וייקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה אותם במקום הכי כואב שיכול להיות, ותמיד נהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה.
"`אל תכעסי עלי אהובתי, אבל ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראלי הוא זה שאמור להוליך אותך ועליך להלום ברשעה כאילו איך לך חיים פרטיים... אני אוהב אותך כל כך והצער היחיד שלי הוא העובדה שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה שיגרום לך להיות מאושרת. הרי אין דבר בעולם שמגיע לך יותר מאושר.
"`לכן אני מבקש שתהיי מאושרת!
"`אני תמיד אשגיח עלייך מאיפה שאהיה ואדאג שתיפגשי עם אדם שיסב לך אושר.
"`אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך ואני בטוח שברגע שיקרה לי מה שקרה את תהיי הדבר האחרון עליו אחשוב, ואפר ד מהעולם בידיעה שהייתי הכי מאושר שיכול להיות וזה בזכותך`.
"גדי כתב את המכתב הזה חודש לפני שנהרג. לפי ההלכה, חודש לפני שהנשמה יוצאת מהגוף, היא יודעת. אחרי שהוא נהרג הרגשתי בדיוק כמו אלמנה, למרות שלא כתבו את שמי בעיתון. זה גם לא שינה לי שלא כתבו את שמי. מבחינתי, אין ברירה אלא להמשיך הלאה, הצוואה שהוריש לי היא להיות שמחה, זה מה שהוא ביקש, אז אני שמחה. הרי במצב כזה אפשר ליפול לרחמים עצמיים ולייאוש ואפשר לפרוח, מדברים כאלה אפשר ממש לגדול. זה לא פשוט אבל אפשר.
אמונה. זה דורש אמונה. אם אני אבכה הוא יחזור? הוא לא יחזור אז אני משתדלת להיות שמחה ולהמשיך הלאה".
